עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית יהודיים לזכר חורבן בית המקדש.

יום זה חל בתאריך העברי שבו בשנת 588 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים.

המצור הסתיים כעבור שנה ושבעה חודשים בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.  עם החורבן הוגלתה מלכות יהודה לבבל והתענו ביום זה במשך 70 שנות גלות.

 

לאחר שבית המקדש השני נבנה הפך יום זה, כמו שלושת ימי הצומות האחרים  (יז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה), ליום שמחה וששון:

"ויען זכריה הנביא: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן

ולְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (זכריה ח, יט"( .

 

כשנחרב בית המקדש השני, חזרה התקנה למקומה וחזרו להתענות בכל ארבעת ימי הצומות לרבות ביום עשרה בטבת.

מאחר שכבר נקבע צום בעשרה בטבת צורפו אליו עוד שני מאורעות שחלו סמוך ליום זה: מיתת עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית.

על עזרא הסופר אמרו חכמים שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו אלא שקדמו משה רבנו (סנהדרין כא, ב) – כלומר שהיה שני למשה. עוד אמרו חז"ל כי עזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). מלאכי, אחרון הנביאים בתורה שבכתב, תיקן עשר תקנות כלליות ופתח למעשה את המסורת של חכמי התורה שבעל פה. במילים אחרות, מלאכי שימש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. כמשה דאג עזרא הסופר לכל ישראל ונשא בעול הנהגתם. הוא היה ממנהיגי העלייה מבבל וחידוש בית המקדש השני.

תרגום התורה ליוונית נעשה בימי מלכות יוון. גזֵרה זו הייתה קשה כיום שנעשה בו העגל מאחר שהתורה ניתנה לישראל ובתרגומה ליוונית ניטשטש הייחוד שבה.

אחרי השואה קבעה הרבנות הראשית לישראל שיום עשרה בטבת יהיה "יום הקדיש הכללי" לזכר הנספים בשואה שלא נודע יום מותם.

​

דינים ומנהגים

כשתיקנו הנביאים אחר חורבן בית המקדש הראשון ארבעה צומות, תיקנו אותם כדוגמת צום יום הכיפורים מאחר שתקנות חכמים היו לרוב על פי מה שנקבע בתורה. לפיכך נמשך הצום יממה שלמה וחלו בו חמישה איסורים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.

ואולם כששבו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני ביטלו את הצומות, ואלו הפכו לימי ששון ושמחה. משחרב בית המקדש השני, חזרו לקיים את אותם הצומות. נמצא שדין הצומות תלוי במצב העם. בתקופת גזרות ושמד חייבים לצום באותם הצומות, וכשבית המקדש בנוי ימי הצום הופכים לימי ששון ושמחה.

במצב ביניים כאשר בית המקדש חרב ואין על העם גזרות קשות – דין הצומות תלוי ברצונם של ישראל. לכן כשקיבלו ישראל על עצמם לצום בי"ז בתמוז, בצום גדליה ובעשרה בטבת –לא קיבלו על עצמם את הצומות במלוא חומרתם כצום יום הכיפורים.

צום תשעה באב נותר על פי התקנה המקורית מאחר שחרבו בו שני בתי המקדש, נחרבה ביתר ונחרשה העיר. לכן נקבע משך הצום ליממה שלמה כיום הכיפורים וחלו בו חמשת האיסורים כנ"ל.

לעומת זאת דין שאר הצומות שהתקינו בעקבות החורבן קל יותר: צמים ביום, חל איסור אכילה ושתייה בלבד אך אין נזהרים מרחיצה ומסיכה, מנעילת הסנדל ומתשמיש המיטה. משום כך יש המכנים צומות אלו הצומות הקלים.

משך הצום

הצום נמשך מעלות השחר עד צאת הכוכבים. עלות השחר הוא הזמן שהאור הראשון מתחיל להיראות במזרח. זמן זה הוא כשבעים ושתיים דקות לפני הנץ החמה, הזמן שהחמה נראית במזרח.

הצום נמשך עד צאת הכוכבים כלומר עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים ברקיע ויסמנו את בוא הלילה.

מי שכבר הלך לישון לקראת הצום וקם לפני עלות השחר – אסור לו לאכול מאחר שהסיח את דעתו מהאוכל. אך אם לפני שהלך לישון התנה בליבו שאם יקום לפני עלות השחר יאכל, אזי מותר לו לאכול אם התעורר לפני עלות השחר. לגבי שתייה, מי שרוצה לשתות מים בקומו מהשינה לפני שיתחיל הצום, עליו להתנות זאת בליבו. ואולם בדיעבד המתעורר לפני עלות השחר והוא צמא – רשאי לשתות אף שלא התנה על כך.