יום העצמאות של מדינת ישראל הוא חג לאומי ומועד ממלכתי במדינת ישראל, המציין את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בתום תקופת המנדט הבריטי. יום העצמאות חל בתאריך העברי ה' באייר (או בסמוך לתאריך זה; ראו פירוט), מייד בצאת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

ביום שישי, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), בשעה 16:00, כ-8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי, ובהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם, דוד בן-גוריון, בטקס חגיגי על הקמת מדינת ישראל, ונחתמה מגילת העצמאות. ההכרזה הוקדמה לצהרי יום ו', מספר שעות קודם לפקיעתו הרשמית של המנדט (15 במאי בשעה 00:00) בשל כניסת השבת והרצון להימנע מחילול שבת. התאריך העברי בו נערכה ההכרזה נקבע ליום העצמאות.

יום העצמאות מתבטא בשורת טקסים ואירועים רשמיים, ובהם טקס הדלקת המשואות, לצד מנהגים דתיים ואירועים עממיים שהתפתחו במהלך השנים. יום העצמאות הוא יום שבתון, ואנשים רבים מנצלים אותו לנופש, פיקניקים ומנגלים, טיולים וביקור בתערוכות צה"ל ובאתרים

שונים.

​

מועדו המדויק של החג
במהלך מלחמת העצמאות, בכ' בתמוז תש"ח (27 ביולי) נחגג "יום המדינה", שכלל מצעד צה"ל בתל אביב. היה זה חג העצמאות הראשון של מדינת ישראל הצעירה. התאריך הזה נבחר מפני שזהו יום פטירתו של בנימין זאב הרצל.

בחוק יום העצמאות, התש"ט-1949, נקבע כי "הכנסת מכריזה בזה על יום ה' באייר כעל 'יום העצמאות' שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה". כבר בשנה השנייה לעצמאות ישראל, ה'תש"י-1950, נתקלו ראשי המדינה בבעיה: ה' באייר חל באותה שנה בשבת, והיה חשש שחגיגות יום העצמאות יגרמו לחילול שבת. בהתייעצות בין הרב שלמה גורן, שהיה אז הרב הראשי בצה"ל, ובין ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הוחלט כי יש לשנות את החוק, ולקבוע כי יום העצמאות ידחה משבת, ה' באייר, ליום ראשון ו' באייר. באותה השנה החליט משרד הביטחון, בהתייעצות עם נציגי המשפחות השכולות, לערוך את טקסי הזיכרון לחללי מלחמת העצמאות לפני יום העצמאות, ולא ביום העצמאות עצמו כפי שהוצע מלכתחילה. כיוון שיום העצמאות של אותה שנה חל בשבת (ונדחה ליום ראשון), הוקדמו טקסי הזיכרון ליום חמישי, ג' באייר תש"י.

בשנה שלאחר מכן, ה'תשי"א-1951, שוב עלתה הבעיה, משום שה' באייר חל ביום שישי, והיה חשש לחילול שבת בחגיגות. אז תיקנה הכנסת בשנית את החוק, והחליטה כי אם ה' באייר יחול ביום שישי – יוקדם יום העצמאות ליום חמישי ד' באייר, ויום הזיכרון יוקדם אף הוא ביום אחד, ליום רביעי ג' באייר.

בשנת ה'תשי"ד-1954 שוב חל ה' באייר בשבת, אך הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן התנגד לדחיית יום העצמאות ליום ראשון (כפי שהיה בשנת ה'תש"י-1950) עקב חילולי השבת שהיו בהכנות ליום העצמאות. הכנסת החליטה לתקן את החוק בשלישית, ולקבוע כי אם יחול ה' באייר בשבת – יוקדם יום העצמאות ליום חמישי, ג' באייר (ויום הזיכרון ליום רביעי ב' באייר).

נושא קביעת יום הזיכרון בערב יום העצמאות, על כל השינויים כתוצאה מתזוזת יום העצמאות, עוגן בשנת ה'תשכ"ג-1963, ב"חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל", שעיגן את המסורת שנוצרה ב-15 שנותיה הראשונות של המדינה, ואשר על-פיה טקסי הזיכרון מתקיימים יום לפני יום העצמאות.

בשנת ה'תשנ"ז-1997 חל יום השואה ביום ראשון. גורמי ביטחון טענו שאין אפשרות לעמוד בסידורי האבטחה המחמירים שנקבעו אחרי רצח ראש הממשלה יצחק רבין בפרק הזמן הקצר שבין צאת השבת לטקס הפותח את יום השואה במוצאי שבת. לפיכך תיקנה הכנסת את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כך שהוא יידחה תמיד מיום ראשון ליום שני, אך לא קיבלה תיקון דומה לגבי יום הזיכרון. המחשבה כי יום הזיכרון יידחה ליום ה' באייר, עוררה אי נחת בקרב אישי ציבור רבים[דרוש מקור]. הבעיה עלתה מחדש לפני יום העצמאות של שנת ה'תשס"ד-2004, שחל באותה שנה ביום שני. הקושי הטכני לקיים את טקסי יום הזיכרון במוצאי שבת גבר בסופו של דבר, והכנסת קיבלה שני תיקונים נוספים לחוק יום העצמאות ולחוק יום הזיכרון שעל פיו יידחו שניהם ביום אחד אם ה' באייר חל ביום שני.

לפי חוק יום העצמאות, יום העצמאות חל בתאריך ה' באייר, אלא אם כן מתקיימים התנאים הבאים:

אם חל ה' באייר ביום שישי, מוקדם יום העצמאות ביום אחד, ומתקיים ביום חמישי, ד' באייר.
אם חל ה' באייר ביום שבת, מוקדם יום העצמאות ביומיים, ומתקיים ביום חמישי, ג' באייר.
אם חל ה' באייר ביום שני בשבוע, נדחה יום העצמאות ביום אחד, ומתקיים ביום שלישי, ו' באייר.
על־פי כללי הלוח העברי, ה' באייר יכול לחול רק בימים שני, רביעי, שישי או שבת. בהתאם לכללים לעיל, יום העצמאות חל בה' באייר רק כאשר ה' באייר חל ביום רביעי בשבוע[8], אחרת הוא מוקדם או נדחה.

לקראת יום העצמאות ה-50 קבעה הכנסת, שבנוסף ליום העצמאות שחל בשנת תשנ"ח ביום חמישי ד' באייר, יהיה גם יום שישי, ה' באייר תשנ"ח יום שבתון.

​

עיגון החג בחוק יסוד
בשנת ה'תשע"ח-2018 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, ובמסגרתו נקבע כי "יום העצמאות הוא יום החג הלאומי הרשמי של המדינה". בכך עוגן יום העצמאות בחוק יסוד וניתן לו מעמד חוקתי.

​

מנהגי החג

אחד מהמנהגים שהתקבעו לפתיחת יום העצמאות הוא הדלקת משואות על ידי אישים חשובים בחברה הישראלית
כחג חדש יחסית, מנהגי החג עודם בתהליך גיבוש. בשנת 1952, בניסיון לייחד את היום ולכונן עבורו מנהגים, יזם שר החינוך בן ציון דינור את הגדת העצמאות. ההגדה חוברה על ידי הסופר אהרן מגד ויצאה לאור על ידי ענף ההסברה בצה"ל. מנהיגי הציבור הדתי הביעו מחאה על פרסום ההגדה, שנכתבה במתכונת ההגדה של פסח, והוחלט לגנוז אותה[. חלק ניכר ממנהגי החג מקורם בחגיגות העשור למדינת ישראל בשנת תשי"ח-1958. בין המנהגים שנוצרו בחגיגות העשור: הצבת במות בידור במרכזי הערים והפרחת זיקוקין די-נור. יעקב אגמון ויהודה אילן היו אחראים על ארגון חגיגות העשור, והם הגו חלק מהאירועים שהפכו למסורת.

מנהגי החג העיקריים הם:

בהתאם לסמכות שניתנה לו בחוק יום העצמאות, תש"ט-1949, קבע ראש הממשלה, דוד בן-גוריון כי "ביום העצמאות יונף דגל המדינה על כל בנין ממשלתי או ציבורי ועל כל בית פרטי". אף שהוראה זו אינה נאכפת, דגלי ישראל נתלים ברחבי המדינה כבר ימים אחדים לפני החג. הן מוסדות ציבוריים ופרטיים, והן אזרחים, תולים את דגלי ישראל על בתיהם ומכוניותיהם והעיריות מקשטות את הרחובות בדגלים, דגלוני כחול-לבן ובנורות צבעוניות. כמו כן מחולקים דגלים בעיתונים, בצמתים, במוסדות ציבור וחינוך.
לאחר הכרזת החג נפתחות במות למופעי מוזיקה ובידור בכל רחבי הארץ, וזיקוקין די-נור משוגרים לשמיים. המונים גודשים את הרחובות באזורי הבידור. יש הנוהגים להביע את שמחתם במתן חבטות בפטיש פלסטיק, התזת תרסיס שלג והתזת תרסיס חוטים דביקים, קניית צעצועים ואלמנטים זוהרים וצבעוניים.
רבים מתושבי המדינה יוצאים לפיקניקים, מצוידים במנגלים, בכל רחבי המדינה. מכירה נרחבת של ציוד וכלים לפיקניק מתחילה מיד עם תום חג הפסח.
חלק ממחנות צה"ל נפתחים לביקורים של הציבור הרחב, ונותנים לציבור הזדמנות, פעם בשנה, לפגוש מקרוב את כלי הנשק וכלי הרכב של צה"ל: נשק קל של צה"ל, מטוסים ומסוקים (כולל מטוסי קרב), ספינות הטילים וספינות סיור, טנקים, רכב קרבי משוריין, כלים הנדסיים, אמצעי תצפית ועוד. לצד הבסיסים פותח צה"ל גם חניונים ברחבי הארץ ובהם מוצגים כלי נשק, אמצעי לחימה וכלי רכב לצד הפעלות לילדים. מאז שנת ה-58 למדינת ישראל מקיימת זרוע היבשה של צה"ל תערוכה רב-חילית ביד לשריון בלטרון. בשמי הארץ נערך מטס של מטוסי חיל האוויר.
אתרים, מוזיאונים (בהם המוזיאונים של משרד הביטחון) ופארקים נפתחים בחינם לציבור הרחב.
ערוצי הטלוויזיה משדרים תוכניות חגיגיות ומרבים להקרין סרטים עבריים. הסרטים "גבעת חלפון אינה עונה" ו"הלהקה" נכנסו לקלאסיקה של החג.

קביעת יום העצמאות כחג והשלכות הלכתיות
שאלת קביעתו של יום העצמאות כחג, לאחר כאלפיים שנה שבהן לא קבעה ההלכה חגים חדשים, הביאה לדיונים הלכתיים רבים בנושא. הדיונים נסבו אודות עצם האפשרות לקבוע חג חדש, על אמירת ההלל ביום זה ואמירת ברכותיו, על האפשרות לאומרו גם בליל יום העצמאות, על ברכת שהחיינו ביום זה, על אמירת ברכת שעשה ניסים ואמירת תפילת על הניסים[15] ביום זה, על הקריאה בתורה ועל קריאה בהפטרה ביום זה, על דחיית צום ואבלות ביום זה, ועל ההנהגות שצריכות להיות לגבי יום העצמאות שחל בשבת. יום העצמאות חל בזמן ספירת העומר במהלכה נוהגים בימינו[16] מנהגי אבלות שונים, ולפעמים חלה בו אחת מתעניות בה"ב. לפיכך שאלת הצורך לדחות מנהגי אבלות ביום העצמאות משמעותית מאוד בקרב הציבור הדתי-לאומי. בהתאם לכך, בקרב הציבור הדתי לאומי, ביום העצמאות נהוג שלא חלים מנהגי האבלות של ספירת העומר.

​

מקורות ביהדות למשמעות החג
הקמת מדינת ישראל נתפסת כחלק משמעותי מתחילת תהליך הגאולה השלישית של עם ישראל בארץ ישראל, כנוסח התפילה לשלום המדינה - "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ". יש המכנים את השלב הראשון של הגאולה בשם "אתחלתא דגאולה" או "ראשית צמיחת גאולתנו".
לפני מעמד הר סיני, מודיע הקב"ה לישראל את מגמתו הכללית לא להיות רק אוסף של יחידים השומרים את התורה בצוותא אלא גוי וממלכה, עם ומדינה: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין מופיע כי עיקרם של ימות המשיח נעוץ ביצירת עצמאות מדינית לעם היהודי - "אמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", וכך פסק הרמב"ם בהלכותיו - "אמרו חכמים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד" וכן הזכיר זאת בהקדמתו לפרק חלק: "ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה, אלא שהמלכות תחזור לישראל, וזהו לשון החכמים (ברכות לד.) "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד"
בתלמוד בבלי מסכת ברכות מופיע כי הימים הנקראים ימות המשיח מתאפיינים דווקא בקיבוץ גלויות ובעצמאות מדינית, וזה עיקר עניינה של התקופה הנקראת ימות המשיח: "תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיהו כג, ז): 'הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם'! אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה, י): 'לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך'..."

עיקר מצוות ישוב וירושת ארץ ישראל היא לכלל ישראל, שהארץ תהיה בריבונות ישראל, והמצווה על כל יחיד לגור בארץ היא ענף מהמצווה הכללית המוטלת על כלל ישראל. כפי שנאמר הציווי בתורה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". 'הורשתם' הכוונה כיבוש וריבונות, 'וישבתם' הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. וכן נאמר הציווי בתורה: "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". וכך הגדיר הרמב"ן את המצווה: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".
הרמב"ם מדגיש בהלכותיו שעיקרו של המושג ההלכתי "ארץ ישראל" הוא ריבונות יהודית בתחומי ארץ ישראל ההיסטורית, זו אשר מוכרת על ידי רוב ישראל: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים" וכן כותב הרמב"ם: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה" ולראיה מביא הרמב"ם את דבריו של דוד המלך: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" דוד לא יוצא מפני שאול אלא לצקלג ולגת, הנמצאות בתחומי א"י, אך כיון שהוא תחת שלטון פלישתי אומר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלוהים אחרים", דהיינו, עצם יציאת אדם מחוץ לשלטון יהודי מונעת את ריבונות ה' עליו ולכן מעובד ה' הופך הוא לעובד ע"ז.
דין האבלות על חורבן הארץ תלוי בריבונות, שכן תקנו חז"ל בתלמוד בבלי שכל הרואה ערי יהודה בחורבנן, יאמר: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר" ויקרע את בגדו. וביארו הפוסקים שהגדרת החורבן תלויה בשלטון, שכל זמן שהארץ נשלטת בידי נוכרים, אפילו אם רוב תושבי אותן הערים יהודים, הרי הן נחשבות חריבות וקורעים על ראייתן, ואם הן תחת ריבונות ישראל, אפילו אם רוב תושביהן גויים, אין הן נחשבות חריבות ואין קורעים על ראייתן.
יום העצמאות בתוך 49 ימי ספירת העומר שבין חג הפסח לחג השבועות, המחולקים לפי המסורת לפי סדר שבעת הספירות האחרונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. יום העצמאות עצמו חל בתאריך העברי ה' באייר, ביום עשרים (כ') לעומר, המייצג את ספירת יסוד שבתפארת. בפירושו על הפסוק ממגילת רות העוסק בגאולה: "וְאִּם לאֹ יַחְפֹץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִּי חַי י-ה-וָה שִּכְבִּי עַד הַבֹקֶר", כותב האר"י: " 'חי' הוא בסוד (ספירת) יסוד, 'י-ה-ו-ה' הוא (ספירת) תפארת. ויש בכאן רמז גדול שלא ניתן לכתוב, באשר שנוגע אל זמן הגאולה" .
כאשר נקבע יום העצמאות ציין הרב יהודה לייב פישמן מימון כי הוא משתלב בין שאר חגי ישראל בסימני המועדים שיצרו חז"ל לפי ימי הפסח.
מנהגי החג בציונות הדתית
בבתי הכנסת ובבתי המדרש של הציונות הדתית נתלים דגלי ישראל, לובשים בגדי לבן ועורכים תפילות חגיגיות בהן משלבים אמירת הלל, תפילה לשלום המדינה, שירת "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", שירת "אני מאמין", שירת פרק התהלים "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון" במנגינת המנון התקווה, אמירת פרקי תהלים העוסקים בהודאה לה' על הצלה, בקיבוץ גלויות ובגאולת עם ישראל, ועוד .
במוסדות הלימוד, בישיבות ובמכינות נערכים שיעורי תורה מיוחדים לרגל החג וכן הרקדות חגיגיות.
ב-2015, ייסד הרב שלמה ריסקין מאפרת את יום הלל, אירוע שנתי בו הוא קורא לנוצרים מרחבי העולם לדקלם את פסוקי ההלל ביחד עם העם היהודי ביום העצמאות.
מנהגי החג ביהדות החרדית

דגל ישראל מתנוסס על גג ישיבת פוניבז' ביום העצמאות
בראשית ימי המדינה צוין יום העצמאות כמעט בכל חוגי היהדות הדתית והחרדית במדינת ישראל[דרוש מקור], למעט חוגים קיצוניים כדוגמת נטורי קרתא. בעקבות מאבקים על רקע דתי בין הציבור החרדי לממשלות ישראל בשנים הראשונות להקמת המדינה, חל פיחות במעמדו של יום העצמאות, וכיום מרבית החרדים אינם מציינים כלל את יום העצמאות, ואינם אומרים הלל באותו יום, מטעמים הלכתיים ואידאולוגיים. ישנם אף שמציינים את יום העצמאות כיום אבל וצום (בעיקר בקרב העדה החרדית), ובמקרים שונים אומרים תחנון אף כאשר על פי המנהג אין אומרים אותו (כדוגמת יום בו נערכת ברית מילה), על מנת להדגיש את ההתנגדות לחגיגת היום.

עם זאת, בקרב קבוצות חרדיות שונות ישנו ציון מצומצם של היום, כדוגמת הנפת דגל ישראל על גג ישיבת פוניבז' בעקבות הוראת מייסדה הרב יוסף שלמה כהנמן, והוראת האדמו"ר מבוסטון בשנת תש"ע (2010) כי בבית מדרשו לא יאמר תחנון ביום העצמאות.

החלטות הרבנות הראשית
בשנים הראשונות למדינת ישראל, ברוב בתי הכנסת של הציבור הדתי-לאומי נתקבלה עמדת הרבנות הראשית. מועצת הרבנות הראשית והרב שלמה גורן תיקנה את אמירת הלל בברכה בליל יום עצמאות, בישיבתה ביום כ"ה בניסן תשל"ד ושנתה את משנתה בשנת תש"מ. ההחלטה נקבעה על ידי הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל, הרב שלמה גורן גם נכח. בשל הרצון למזער את המחלוקת עם חוגים חרדיים רבים. למרות זאת, עדיין היו רבנים (כדוגמת הרב עובדיה יוסף) שהורו למי שמעוניין לומר הלל - לומר אותו ללא ברכה ובסוף התפילה, מחמת מספר סיבות בהן בשל אי השלמתו של הנס. דיון שהתקיים במועצה ביום ב' בניסן תשמ"ג נאמרו שלוש דעות: היה מי שרצה לבטל את התקנה; היה מי שרצה להותירה על כנה; והייתה הצעת הפשרה שהתקבלה, והיא: להורות לציבור "סדרי התפילה הידועים והמקובלים מדי שנה בשנה יהיו כפי שנקבעו ונהגו בעבר". לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות צצו קולות הקוראים לביטול אמירת הלל בברכה ביום העצמאות. למרות זאת, מרבית הרבנים הדתיים והחרדים לאומיים הורו להמשיך לומר הלל בברכה.

במרבית הקהילות אין מברכים שהחיינו על יום העצמאות, ואין מברכים ברכת "שעשה ניסים". כמו כן אין קוראים בתורה (אלא אם חל ביום שני או חמישי בשבוע [או הוקדם ליום זה], שאז קוראים שלושה קרואים בפרשת השבוע, כרגיל). ואת הפטרת ”עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד“, הנקראת מחוץ לישראל בשמיני של פסח (שאינו נחוג בארץ), קוראים בלא ברכה. אמנם יש אומרים שיש לברך 'שהחיינו' בכניסת יום העצמאות כמו בשאר חגי התורה[39], ויש אומרים שנכון לברך על בגד חדש ולכוון גם על היום. מנהג יוצאי טריפולי לקרוא בתורה ביום העצמאות: בשחרית קוראים בפרשיית "מקרא ביכורים" העוסקת בשיבת עם ישראל לארצו לאחר גלות מצרים, ומפטירים בברכה ב”קוּמִי אוֹרִי“, ובמנחה קוראים את עליית ראשון של פרשת קדושים, ומפטירים ב”הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי“.

במהלך השנים הועלתה ההצעה להוסיף לסדר התפילה נוסח על הניסים ייעודי עבור יום העצמאות. במסגרת זאת, הרב פרופ' עזרא ציון מלמד טען כי לאורך הדורות כל המאורעות הלאומיים שפקדו את עם ישראל מצאו ביטויים בתפילה, ולאור זאת היה הראשון שחיבר תפילת על הניסים עבור יום העצמאות. בהתאם לכך, מספר חוגים בציונות הדתית נוהגים להוסיף את הברכה. לרגל יום העצמאות ה-70 למדינה הוציא ארגון רבני בית הלל איגרת בה מופיעה ברכה זו, שהודפסה גם בסידור פעמי גאולה. כמו-כן בקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות נוהגים להוסיף את הברכה. עם זאת, הרבנות הראשית ומרבית הרבנים בחוגי הציונות הדתית לא תמכו בהוספה זו מחשש הפסק בתפילה. כמו כן, הרבנים בחוגים החרדיים כלל לא נדרשו לסוגיה עקב עמדתם השלילית ביחס להודאה על הקמת המדינה.

ישעיהו ליבוביץ בספרו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" האשים את הרבנות הראשית באחיזת עיני הציבור בכך שמחד קבעה ליום העצמאות מנהגים שנראים דתיים, אך אין להם משמעות הלכתית של ממש, ומאידך שללה קביעת מנהגים דתיים האופייניים לימי שמחה, כמו אמירת ברכת "שהחיינו". בהקשר זה הסביר ליבוביץ' שאין הוא מוצא משמעות דתית למדינה או ליום הזיכרון להקמתה, אך לקיום המדינה יש חשיבות כשלעצמו והקמת המדינה היא מאורע משמח, ולפיכך יהודי דתי צריך לנקוט ביום הזיכרון להקמת המדינה במנהגים הדתיים האופייניים לימי שמחה.

​

באדיבות ויקיפדיה